כיצד קיימו מצוות ערבה במקדש? מאיפה הביאו את הערבות? ומה אמרו בטקס? מה עשו שונה כשחל היום האחרון בשבת? לר’ יוחנן בן ברוקה היתה מסורת אחרת לגבי המנהג ובמקום ערבה השתמשו בחריות של דקל והיו חובטין אותם בצדי המזבח. מה היה הגובה של הערבות ששמו ליד המזבח? למה? הגמרא מביאה כמה דרשות שונות לפסוק "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח.” אחד מהדרשות נאמרה על ידי ר’ ירמיה בש םר’ שמעון בר יוחאי והגמרא מביאה כמה מאמרים שונים שנמסרו בשמם. בחלק מהם ר’ שמעון בר יוחאי מדבר על גדלותו ועל גדלות בנו. הוא מדבר עליהם כאילו אין אחרים כמותם והגמרא מקשה מכמה מקומות כולל המסורת שיש לא פחות מל”ו צדיקים בעולם שמקבלים את השכינה. למה חשב ר’ יוחנן בן ברוקה שלוקחים לולב במקום ערבה? האם מברכים ברכה על הלולב כל יום? על הסוכה כל יום? מהן הדעות השונות?
רוצה להקדיש לימוד?
סוכה מה
וְכִי לְיַיבְּשָׁן הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא אֵימָא: עַל גַּב הָאִיצְטְבָא. אָמַר רַחֲבָא אָמַר (רַב) יְהוּדָה: הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה, סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו.
And does he need to dry them? Clearly, that is not his intention. Why, then, would he place the lulavim on the roof? Rather, emend your version and say: On the bench beneath the roof, in a place designated for that purpose. Raḥava said that Rav Yehuda said: The Temple Mount was a double colonnade [setav], a colonnade within a colonnade, and there was room there to place the lulavim.
מַתְנִי׳ מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא ״מוֹצָא״, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָא״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים: ״יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ!״ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ״.
MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא חִבּוּט חֲרִיּוֹת. מִיַּד תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.
The mishna notes: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat; except for the fact that they would gather the branches from Shabbat eve and place them in basins of gold so that they would not dry. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: There was a unique custom on the seventh day. They would bring palm branches to the Temple and place them on the ground at the sides of the altar, and that seventh day of Sukkot was called: The day of the placing of palm branches. Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of the festival of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim as an expression of extreme joy.
גְּמָ׳ תָּנָא: מְקוֹם קָלָנְיָא הֲוָה. וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא קָרֵי לֵיהּ ״מוֹצָא״? אַיְּידֵי דְּמִיפָּק מִכְּרָגָא דְמַלְכָּא — קָרֵי לֵיהּ ״מוֹצָא״.
GEMARA: It was taught: Motza, which was mentioned in the mishna, was a Roman military colony [kelanya]. The Gemara asks: And the tanna of our mishna, what is the reason that he called it Motza? The reason is that since it is exempted from the king’s tax [karga], they call it Motza, meaning removed.
וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי כּוּ׳. תָּנָא: רַבּוֹת, וַאֲרוּכוֹת, וּגְבוֹהוֹת אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ גּוֹחוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ אַמָּה.
§ The mishna continues: And after gathering the willow branches, they would then come and stand them upright at the sides of the altar. It was taught: The willow branches were numerous and long, and eleven cubits high, so that they would lean over the altar one cubit.
אָמַר מָרִימָר מִשּׁוּם מָר זוּטְרָא: שְׁמַע מִינַּהּ עַל הַיְּסוֹד מַנַּח לְהוּ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אַאַרְעָא מַנַּח לְהוּ, מִכְּדֵי: עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה — זֶהוּ יְסוֹד. עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה — זֶהוּ סוֹבֵב. עָלָה שָׁלֹשׁ — זֶהוּ מְקוֹם הַקְּרָנוֹת. גּוֹחוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ אַיְּסוֹד מַנַּח לְהוּ. שְׁמַע מִינַּהּ.
Mareimar said in the name of Mar Zutra: Learn from it that one places them on the base of the altar and not on the ground, as, if it enters your mind that one places them on the ground, it would pose a difficulty in understanding the mishna. Now, since the following is stated with regard to the structure of the altar: The altar ascended one cubit high and indented one cubit and that is the base, and it ascended five additional cubits and indented one cubit and that is the surrounding ledge, and it ascended three additional cubits and that is the location of the horns of the altar, as the height of the altar totaled nine cubits; consequently, where can you find a case where the willow branches lean over the altar one cubit? Due to the indentations, the branches would need to stand inclined. Eleven cubits would not be sufficiently high to lean one cubit over the altar. Rather, is it not that one must conclude from this that the branches were placed on the base, adding a cubit to their height? The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that it is so.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי קְרָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאִגּוּדוֹ וַהֲדַס בַּעֲבוֹתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר:
Rabbi Abbahu said: What is the verse that alludes to the fact that the branches must lean one cubit over the top of the altar? It is as it is stated: “Encircle [isru] with branches on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), indicating that willow branches should surround the horns of the altar. That is facilitated by standing the branches on the base. The Gemara cites derivations based on different interpretations of the terms in that verse. Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: With regard to anyone who takes a lulav in its binding and a myrtle branch in its dense-leaved form, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated:
״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַמָּחוֹזִי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן הַמָּכוֹתִי: כׇּל הָעוֹשֶׂה אִיסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״.
“Bind [isru] with dense-leaved branches [ba’avotim] on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), which alludes to both the binding of the lulav and to the myrtle branch, referred to in the Torah as the branch of a dense-leaved tree [anaf etz avot]. Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, and Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon HaMeḥozi, who said in the name of Rabbi Yoḥanan HaMakkoti: With regard to anyone who establishes an addition [issur] to the Festival on the day after the Festival by eating and drinking, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated: “Add [isru] to the Festival with fattened animals [ba’avotim] until the horns of the altar.”
אָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״.
§ Apropos the halakha cited by Rabbi Yirmeya in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, the Gemara cites additional halakhot. Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: With regard to all objects used in performance of each and every one of the mitzvot, a person fulfills his obligation only when the objects are positioned in the manner of their growth. One must take the lulav with the bottom of the branch facing down, as it is stated with regard to the beams of the Tabernacle: “Acacia wood, standing” (Exodus 26:15), indicating that the beams stood in the manner of their growth.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״ — שֶׁעוֹמְדִים דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״ — שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת צִיפּוּיָן. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״ — שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִיבְרָם וּבָטַל סִיכּוּיָין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״ — שֶׁעוֹמְדִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
That was also taught in a baraita: “Acacia wood, standing,” indicating that they stand in the Tabernacle in the manner of their growth in nature. Alternatively, standing means that the beams support their gold plating that is affixed to the beams with nails. Alternatively, standing teaches: Lest you say that after the destruction of the Tabernacle their hope is lost and their prospect is abolished, and they will never serve a sacred purpose again, therefore the verse states: “Acacia wood, standing,” meaning that they stand forever and for all time and will yet be revealed and utilized again.
וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי עַד עַתָּה, וְאִילְמָלֵי אֱלִיעֶזֶר בְּנִי עִמִּי — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו, וְאִילְמָלֵי יוֹתָם בֶּן עוּזִּיָּהוּ עִמָּנוּ — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ.
And Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: I am able to absolve the entire world from judgment for sins committed from the day I was created until now. The merit that he accrued through his righteousness and the suffering that he endured atone for the sins of the entire world. And were the merit accrued by Eliezer, my son, calculated along with my own, we would absolve the world from judgment for sins committed from the day that the world was created until now. And were the merit accrued by the righteous king, Jotham ben Uzziah, calculated with our own, we would absolve the world from judgment for sins committed from the day that the world was created until its end. The righteousness of these three serves as a counterbalance to all the evil deeds committed throughout the generations, and it validates the ongoing existence of the world.
וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּיה וְהֵן מוּעָטִין. אִם אֶלֶף הֵן — אֲנִי וּבְנִי מֵהֶן, אִם מֵאָה הֵם — אֲנִי וּבְנִי מֵהֶן, אִם שְׁנַיִם הֵן — אֲנִי וּבְנִי הֵן. וּמִי זוּטְרֵי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא אָמַר רָבָא: תַּמְנֵי סְרֵי אַלְפֵי הָוֵה דָּרָא דְּקַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף״! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, הָא דְּלָא מִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה.
And Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: I have seen members of the caste of the spiritually prominent, who are truly righteous, and they are few. If they number one thousand, I and my son are among them. If they number one hundred, I and my son are among them; and if they number two, I and my son are they. The Gemara asks: Are they so few? But didn’t Rava say: There are eighteen thousand righteous individuals in a row before the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Surrounding are eighteen thousand” (Ezekiel 48:35)? Apparently, the righteous are numerous. The Gemara answers: This is not difficult. This statement of Rabbi Shimon ben Yoḥai is referring to the very few who view the Divine Presence through a bright, mirror-like partition, while that statement of Rava is referring to those who do not view the Divine Presence through a bright partition.
וּדְמִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, מִי זוּטְרֵי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא אָמַר אַבָּיֵי: לָא פָּחֵית עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי דִּמְקַבְּלִי אַפֵּי שְׁכִינָה בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי כׇּל חוֹכֵי לוֹ״, ״לוֹ״ בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין וְשִׁיתָּא הָווּ! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּעָיְילִי בְּבַר, הָא דְּעָיְילִי בְּלָא בַּר.
The Gemara asks further: And are those who view the Divine Presence through a bright partition so few? But didn’t Abaye say: The world has no fewer than thirty-six righteous people in each generation who greet the Divine Presence every day, as it is stated: “Happy are all they that wait for Him [lo]” (Isaiah 30:18)? The numerological value of lo, spelled lamed vav, is thirty-six, alluding to the fact that there are at least thirty-six full-fledged righteous individuals in each generation. The Gemara answers: This is not difficult. This statement of Abaye is referring to those who enter to greet the Divine Presence by requesting and being granted permission, while that statement of Rabbi Shimon ben Yoḥai is referring to those who enter even without requesting permission, for whom the gates of Heaven are open at all times. They are very few indeed.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים וְכוּ׳. וְהָא קָא מִשְׁתַּתַּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, וְתַנְיָא: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״! הָכִי קָאָמַר: לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, וְלָךְ אָנוּ מְשַׁבְּחִין. לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, וְלָךְ אָנוּ מְקַלְּסִין.
§ The mishna asks: At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? The mishna answers that they would praise the altar and glorify God. The Gemara challenges this: But in doing so aren’t they joining the name of Heaven and another entity, and it was taught in a baraita: Anyone who joins the name of Heaven and another entity is uprooted from the world, as it is stated: “He that sacrifices unto the gods, save unto the Lord only, shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19)? The Gemara answers that this is what the people are saying when they depart the Temple: To the Lord, we acknowledge that He is our God, and to you, the altar, we give praise; to the Lord, we acknowledge that He is our God, and to you, the altar, we give acclaim. The praise to God and the praise to the altar are clearly distinct.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, דִּכְתִיב: ״כַּפּוֹת״, שְׁנַיִם: אַחַת לַלּוּלָב וְאַחַת לְמִזְבֵּחַ. וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״כַּפַּת״ כְּתִיב.
§ The mishna continues: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat. And according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, on the seventh day of the Festival they would bring palm branches to the Temple. Rav Huna said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? It is as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm” (Leviticus 23:40). Branches in the plural indicates that two branches must be taken, one for the lulav and one for placement around the altar. And the Rabbis say: Although the word is vocalized in the plural, based on tradition it is written kappot, without the letter vav. Therefore, it is interpreted as if it were written kappat, indicating that only one palm branch need be taken.
רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּתָמָר: מָה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
Rabbi Levi says: The rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is not based on a verse. Rather, it is a custom that developed to express praise for the Jewish people, likening them to a date palm. Just as the date palm has only one heart, as branches do not grow from its trunk but rather the trunk rises and branches emerge only at the top, so too, the Jewish people have only one heart directed toward their Father in Heaven.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לוּלָב שִׁבְעָה, וְסוּכָּה יוֹם אֶחָד. מַאי טַעְמָא? לוּלָב דְּמַפְסְקִי לֵילוֹת מִיָּמִים, כׇּל יוֹמָא מִצְוָה בְּאַפֵּיהּ נַפְשֵׁיהּ הוּא. סוּכָּה דְּלָא מַפְסְקִי לֵילוֹת מִיָּמִים, כּוּלְּהוּ שִׁבְעָה כְּחַד יוֹמָא אֲרִיכָא דָּמוּ.
§ Rav Yehuda said that Shmuel said: The blessing over the mitzva of lulav is recited seven days and the blessing over the mitzva of sukka is recited one day. What is the rationale for this distinction? It is written explicitly in the Torah that the mitzva to sit in the sukka applies all seven days. The Gemara explains: With regard to the lulav, where the nights are distinct from the days, as the mitzva of lulav is not in effect at night, each day is a mitzva in and of itself. A separate blessing is recited over each mitzva. However, with regard to sukka, where the nights are not distinct from the days, as the mitzva of sukka is in effect at night just as it is during the day, the legal status of all seven days of the Festival is like that of one long day.
וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוּכָּה שִׁבְעָה, וְלוּלָב יוֹם אֶחָד. מַאי טַעְמָא? סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא — שִׁבְעָה, לוּלָב דְּרַבָּנַן — סַגִּי לֵיהּ בְּחַד יוֹמָא.
But Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The blessing over the mitzva of sukka is recited seven days and the blessing over the mitzva of lulav is recited one day. What is the rationale for this distinction? The Gemara explains: The mitzva of sukka is a mitzva by Torah law all seven days of the Festival. Therefore, a blessing is recited for seven days. However, the mitzva of lulav, other than on the first day, is a mitzva by rabbinic law, as the Sages instituted an ordinance to take the lulav for all seven days to commemorate the practice in the Temple. Therefore, it is enough to recite the blessing one day, on the first day.
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שִׁבְעָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה בִּידָךְ, דְּכוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי קָיְימִי כְּווֹתֵיהּ בְּסוּכָּה.
When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: One recites a blessing over both this, the mitzva of sukka, and over that, the mitzva of lulav, all seven days. Rav Yosef said: Take the statement of Rabba bar bar Ḥana in your hand, as all the amora’im who transmitted statements of Rabbi Yoḥanan hold in accordance with his opinion in matters related to sukka.
מֵיתִיבִי:
The Gemara raises an objection based on a baraita:
לעקוב 
חדשה בלימוד הגמרא?
זה הדף הראשון שלך? איזו התרגשות עצומה! יש לנו בדיוק את התכנים והכלים שיעזרו לך לעשות את הצעדים הראשונים ללמידה בקצב וברמה שלך, כך תוכלי להרגיש בנוח גם בתוך הסוגיות המורכבות ומאתגרות.
פסיפס הלומדות שלנו
גלי את קהילת הלומדות שלנו, מגוון נשים, רקעים וסיפורים. כולן חלק מתנועה ומסע מרגש ועוצמתי.
התחלתי לפני 8 שנים במדרשה. לאחרונה סיימתי מסכת תענית בלמידה עצמית ועכשיו לקראת סיום מסכת מגילה.
דניאלה ברוכים
רעננה, ישראל
"
גם אני התחלתי בסבב הנוכחי וב””ה הצלחתי לסיים את רוב המסכתות . בזכות הרבנית מישל משתדלת לפתוח את היום בשיעור הזום בשעה 6:20 .הלימוד הפך להיות חלק משמעותי בחיי ויש ימים בהם אני מצליחה לחזור על הדף עם מלמדים נוספים ששיעוריהם נמצאים במרשתת. שמחה להיות חלק מקהילת לומדות ברחבי העולם. ובמיוחד לשמש דוגמה לנכדותיי שאי””ה יגדלו לדור שלימוד תורה לנשים יהיה משהו שבשגרה. "
רונית שביט
נתניה, ישראל
בתחילת הסבב הנוכחי של לימוד הדף היומי, נחשפתי לחגיגות המרגשות באירועי הסיום ברחבי העולם. והבטחתי לעצמי שבקרוב אצטרף גם למעגל הלומדות. הסבב התחיל כאשר הייתי בתחילת דרכי בתוכנית קרן אריאל להכשרת יועצות הלכה של נשמ”ת. לא הצלחתי להוסיף את ההתחייבות לדף היומי על הלימוד האינטנסיבי של תוכנית היועצות. בבוקר למחרת המבחן הסופי בנשמ”ת, התחלתי את לימוד הדף במסכת סוכה ומאז לא הפסקתי.
חנה שחם-רוזבי (ד”ר)
קרית גת, ישראל
התחלתי כשהייתי בחופש, עם הפרסומים על תחילת המחזור, הסביבה קיבלה את זה כמשהו מתמיד ומשמעותי ובהערכה, הלימוד זה עוגן יציב ביום יום, יש שבועות יותר ויש שפחות אבל זה משהו שנמצא שם אמין ובעל משמעות בחיים שלי….
עדי דיאמנט
גמזו, ישראל
התחלתי בתחילת הסבב, והתמכרתי. זה נותן משמעות נוספת ליומיום ומאוד מחזק לתת לזה מקום בתוך כל שגרת הבית-עבודה השוטפת.
רעות אברהמי
בית שמש, ישראל
סיום השס לנשים נתן לי מוטביציה להתחיל ללמוד דף יומי. עד אז למדתי גמרא בשבתות ועשיתי כמה סיומים. אבל לימוד יומיומי זה שונה לגמרי ופתאום כל דבר שקורה בחיים מתקשר לדף היומי.
קרן פוגל
רתמים, ישראל
התחלתי בסיום הש”ס, יצאתי באורות. נשברתי פעמיים, ובשתיהם הרבנית מישל עודדה להמשיך איפה שכולם בסבב ולהשלים כשאוכל, וכך עשיתי וכיום השלמתי הכל. מדהים אותי שאני לומדת כל יום קצת, אפילו בחדר הלידה, בבידוד או בחו”ל. לאט לאט יותר נינוחה בסוגיות. לא כולם מבינים את הרצון, בפרט כפמניסטית. חשה סיפוק גדול להכיר את המושגים וצורת החשיבה. החלום זה להמשיך ולהתמיד ובמקביל ללמוד איך מהסוגיות נוצרה והתפתחה ההלכה.
קרן וינגרטן שרינגטון
מודיעין, ישראל
התחלתי ללמוד לפני 4.5 שנים, כשהודיה חברה שלי פתחה קבוצת ווטסאפ ללימוד דף יומי בתחילת מסכת סנהדרין. מאז לימוד הדף נכנס לתוך היום-יום שלי והפך לאחד ממגדירי הזהות שלי ממש.
קרן רוזנברג
ירושלים, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי לפני שנתיים, עם מסכת שבת. בהתחלה ההתמדה היתה קשה אבל בזכות הקורונה והסגרים הצלחתי להדביק את הפערים בשבתות הארוכות, לסיים את מסכת שבת ולהמשיך עם המסכתות הבאות. עכשיו אני מסיימת בהתרגשות רבה את מסכת חגיגה וסדר מועד ומחכה לסדר הבא!
אילנה שכנוביץ
מודיעין, ישראל
התחלתי להשתתף בשיעור נשים פעם בשבוע, תכננתי ללמוד רק דפים בודדים, לא האמנתי שאצליח יותר מכך.
לאט לאט נשאבתי פנימה לעולם הלימוד .משתדלת ללמוד כל בוקר ומתחילה את היום בתחושה של מלאות ומתוך התכווננות נכונה יותר.
הלימוד של הדף היומי ממלא אותי בתחושה של חיבור עמוק לעם היהודי ולכל הלומדים בעבר ובהווה.
נילי חיון
אפרת, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי לפני שנתיים, עם מסכת שבת. בהתחלה ההתמדה היתה קשה אבל בזכות הקורונה והסגרים הצלחתי להדביק את הפערים בשבתות הארוכות, לסיים את מסכת שבת ולהמשיך עם המסכתות הבאות. עכשיו אני מסיימת בהתרגשות רבה את מסכת חגיגה וסדר מועד ומחכה לסדר הבא!
אילנה שכנוביץ
מודיעין, ישראל
"התחלתי ללמוד דף יומי במחזור הזה, בח’ בטבת תש””ף. לקחתי על עצמי את הלימוד כדי ליצור תחום של התמדה יומיומית בחיים, והצטרפתי לקבוצת הלומדים בבית הכנסת בכפר אדומים. המשפחה והסביבה מתפעלים ותומכים.
בלימוד שלי אני מתפעלת בעיקר מכך שכדי ללמוד גמרא יש לדעת ולהכיר את כל הגמרא. זו מעין צבת בצבת עשויה שהיא עצומה בהיקפה.”
שרה פוּקס
כפר אדומים, ישראל
התחלתי להשתתף בשיעור נשים פעם בשבוע, תכננתי ללמוד רק דפים בודדים, לא האמנתי שאצליח יותר מכך.
לאט לאט נשאבתי פנימה לעולם הלימוד .משתדלת ללמוד כל בוקר ומתחילה את היום בתחושה של מלאות ומתוך התכווננות נכונה יותר.
הלימוד של הדף היומי ממלא אותי בתחושה של חיבור עמוק לעם היהודי ולכל הלומדים בעבר ובהווה.
נילי חיון
אפרת, ישראל
התחלתי ללמוד לפני כשנתיים בשאיפה לסיים לראשונה מסכת אחת במהלך חופשת הלידה.
אחרי מסכת אחת כבר היה קשה להפסיק…
נעה גלנט
ירוחם, ישראל
התחלתי ללמוד דף לפני קצת יותר מ-5 שנים, כשלמדתי רבנות בישיבת מהר”ת בניו יורק. בדיעבד, עד אז, הייתי בלימוד הגמרא שלי כמו מישהו שאוסף חרוזים משרשרת שהתפזרה, פה משהו ושם משהו, ומאז נפתח עולם ומלואו…. הדף נותן לי לימוד בצורה מאורגנת, שיטתית, יום-יומית, ומלמד אותי לא רק ידע אלא את השפה ודרך החשיבה שלנו. לשמחתי, יש לי סביבה תומכת וההרגשה שלי היא כמו בציטוט שבחרתי: הדף משפיע לטובה על כל היום שלי.
מיכל כהנא
חיפה, ישראל
התחלתי ללמוד בשנת המדרשה במגדל עוז, בינתיים נהנית מאוד מהלימוד ומהגמרא, מעניין ומשמח מאוד!
משתדלת להצליח לעקוב כל יום, לפעמים משלימה קצת בהמשך השבוע.. מרגישה שיש עוגן מקובע ביום שלי והוא משמח מאוד!
אוריה קסנר
חיפה , ישראל
התחלתי ללמוד בסבב הנוכחי לפני כשנתיים .הסביבה מתפעלת ותומכת מאוד. אני משתדלת ללמוד מכל ההסכתים הנוספים שיש באתר הדרן. אני עורכת כל סיום מסכת שיעור בביתי לכ20 נשים שמחכות בקוצר רוח למפגשים האלו.
יעל אשר
יהוד, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי בסבב הקודם. זכיתי לסיים אותו במעמד המרגש של הדרן. בסבב הראשון ליווה אותי הספק, שאולי לא אצליח לעמוד בקצב ולהתמיד. בסבב השני אני לומדת ברוגע, מתוך אמונה ביכולתי ללמוד ולסיים. בסבב הלימוד הראשון ליוותה אותי חוויה מסויימת של בדידות. הדרן העניקה לי קהילת לימוד ואחוות נשים. החוויה של סיום הש”ס במעמד כה גדול כשנשים שאינן מכירות אותי, שמחות ומתרגשות עבורי , היתה חוויה מרוממת נפש
אילנית ווייל
קיבוץ מגדל עוז, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי בתחילת מסכת ברכות, עוד לא ידעתי כלום. נחשפתי לסיום הש״ס, ובעצם להתחלה מחדש בתקשורת, הפתיע אותי לטובה שהיה מקום לעיסוק בתורה.
את המסכתות הראשונות למדתי, אבל לא סיימתי (חוץ מעירובין איכשהו). השנה כשהגעתי למדרשה, נכנסתי ללופ, ואני מצליחה להיות חלק, סיימתי עם החברותא שלי את כל המסכתות הקצרות, גם כשהיינו חולות קורונה ובבידודים, למדנו לבד, העיקר לא לצבור פער, ומחכות ליבמות 🙂
עדן ישורון
מזכרת בתיה, ישראל
התחלתי ללמוד לפני 4.5 שנים, כשהודיה חברה שלי פתחה קבוצת ווטסאפ ללימוד דף יומי בתחילת מסכת סנהדרין. מאז לימוד הדף נכנס לתוך היום-יום שלי והפך לאחד ממגדירי הזהות שלי ממש.
קרן רוזנברג
ירושלים, ישראל
סוכה מה
וְכִי לְיַיבְּשָׁן הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא אֵימָא: עַל גַּב הָאִיצְטְבָא. אָמַר רַחֲבָא אָמַר (רַב) יְהוּדָה: הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה, סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו.
And does he need to dry them? Clearly, that is not his intention. Why, then, would he place the lulavim on the roof? Rather, emend your version and say: On the bench beneath the roof, in a place designated for that purpose. Raḥava said that Rav Yehuda said: The Temple Mount was a double colonnade [setav], a colonnade within a colonnade, and there was room there to place the lulavim.
מַתְנִי׳ מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא ״מוֹצָא״, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָא״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים: ״יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ!״ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ״.
MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא חִבּוּט חֲרִיּוֹת. מִיַּד תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.
The mishna notes: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat; except for the fact that they would gather the branches from Shabbat eve and place them in basins of gold so that they would not dry. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: There was a unique custom on the seventh day. They would bring palm branches to the Temple and place them on the ground at the sides of the altar, and that seventh day of Sukkot was called: The day of the placing of palm branches. Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of the festival of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim as an expression of extreme joy.
גְּמָ׳ תָּנָא: מְקוֹם קָלָנְיָא הֲוָה. וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא קָרֵי לֵיהּ ״מוֹצָא״? אַיְּידֵי דְּמִיפָּק מִכְּרָגָא דְמַלְכָּא — קָרֵי לֵיהּ ״מוֹצָא״.
GEMARA: It was taught: Motza, which was mentioned in the mishna, was a Roman military colony [kelanya]. The Gemara asks: And the tanna of our mishna, what is the reason that he called it Motza? The reason is that since it is exempted from the king’s tax [karga], they call it Motza, meaning removed.
וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי כּוּ׳. תָּנָא: רַבּוֹת, וַאֲרוּכוֹת, וּגְבוֹהוֹת אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ גּוֹחוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ אַמָּה.
§ The mishna continues: And after gathering the willow branches, they would then come and stand them upright at the sides of the altar. It was taught: The willow branches were numerous and long, and eleven cubits high, so that they would lean over the altar one cubit.
אָמַר מָרִימָר מִשּׁוּם מָר זוּטְרָא: שְׁמַע מִינַּהּ עַל הַיְּסוֹד מַנַּח לְהוּ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אַאַרְעָא מַנַּח לְהוּ, מִכְּדֵי: עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה — זֶהוּ יְסוֹד. עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה — זֶהוּ סוֹבֵב. עָלָה שָׁלֹשׁ — זֶהוּ מְקוֹם הַקְּרָנוֹת. גּוֹחוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ אַיְּסוֹד מַנַּח לְהוּ. שְׁמַע מִינַּהּ.
Mareimar said in the name of Mar Zutra: Learn from it that one places them on the base of the altar and not on the ground, as, if it enters your mind that one places them on the ground, it would pose a difficulty in understanding the mishna. Now, since the following is stated with regard to the structure of the altar: The altar ascended one cubit high and indented one cubit and that is the base, and it ascended five additional cubits and indented one cubit and that is the surrounding ledge, and it ascended three additional cubits and that is the location of the horns of the altar, as the height of the altar totaled nine cubits; consequently, where can you find a case where the willow branches lean over the altar one cubit? Due to the indentations, the branches would need to stand inclined. Eleven cubits would not be sufficiently high to lean one cubit over the altar. Rather, is it not that one must conclude from this that the branches were placed on the base, adding a cubit to their height? The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that it is so.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי קְרָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאִגּוּדוֹ וַהֲדַס בַּעֲבוֹתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר:
Rabbi Abbahu said: What is the verse that alludes to the fact that the branches must lean one cubit over the top of the altar? It is as it is stated: “Encircle [isru] with branches on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), indicating that willow branches should surround the horns of the altar. That is facilitated by standing the branches on the base. The Gemara cites derivations based on different interpretations of the terms in that verse. Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: With regard to anyone who takes a lulav in its binding and a myrtle branch in its dense-leaved form, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated:
״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַמָּחוֹזִי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן הַמָּכוֹתִי: כׇּל הָעוֹשֶׂה אִיסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״.
“Bind [isru] with dense-leaved branches [ba’avotim] on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), which alludes to both the binding of the lulav and to the myrtle branch, referred to in the Torah as the branch of a dense-leaved tree [anaf etz avot]. Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, and Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon HaMeḥozi, who said in the name of Rabbi Yoḥanan HaMakkoti: With regard to anyone who establishes an addition [issur] to the Festival on the day after the Festival by eating and drinking, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated: “Add [isru] to the Festival with fattened animals [ba’avotim] until the horns of the altar.”
אָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״.
§ Apropos the halakha cited by Rabbi Yirmeya in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, the Gemara cites additional halakhot. Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: With regard to all objects used in performance of each and every one of the mitzvot, a person fulfills his obligation only when the objects are positioned in the manner of their growth. One must take the lulav with the bottom of the branch facing down, as it is stated with regard to the beams of the Tabernacle: “Acacia wood, standing” (Exodus 26:15), indicating that the beams stood in the manner of their growth.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״ — שֶׁעוֹמְדִים דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״ — שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת צִיפּוּיָן. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״ — שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִיבְרָם וּבָטַל סִיכּוּיָין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״ — שֶׁעוֹמְדִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
That was also taught in a baraita: “Acacia wood, standing,” indicating that they stand in the Tabernacle in the manner of their growth in nature. Alternatively, standing means that the beams support their gold plating that is affixed to the beams with nails. Alternatively, standing teaches: Lest you say that after the destruction of the Tabernacle their hope is lost and their prospect is abolished, and they will never serve a sacred purpose again, therefore the verse states: “Acacia wood, standing,” meaning that they stand forever and for all time and will yet be revealed and utilized again.
וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי עַד עַתָּה, וְאִילְמָלֵי אֱלִיעֶזֶר בְּנִי עִמִּי — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו, וְאִילְמָלֵי יוֹתָם בֶּן עוּזִּיָּהוּ עִמָּנוּ — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ.
And Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: I am able to absolve the entire world from judgment for sins committed from the day I was created until now. The merit that he accrued through his righteousness and the suffering that he endured atone for the sins of the entire world. And were the merit accrued by Eliezer, my son, calculated along with my own, we would absolve the world from judgment for sins committed from the day that the world was created until now. And were the merit accrued by the righteous king, Jotham ben Uzziah, calculated with our own, we would absolve the world from judgment for sins committed from the day that the world was created until its end. The righteousness of these three serves as a counterbalance to all the evil deeds committed throughout the generations, and it validates the ongoing existence of the world.
וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּיה וְהֵן מוּעָטִין. אִם אֶלֶף הֵן — אֲנִי וּבְנִי מֵהֶן, אִם מֵאָה הֵם — אֲנִי וּבְנִי מֵהֶן, אִם שְׁנַיִם הֵן — אֲנִי וּבְנִי הֵן. וּמִי זוּטְרֵי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא אָמַר רָבָא: תַּמְנֵי סְרֵי אַלְפֵי הָוֵה דָּרָא דְּקַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף״! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, הָא דְּלָא מִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה.
And Ḥizkiya said that Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: I have seen members of the caste of the spiritually prominent, who are truly righteous, and they are few. If they number one thousand, I and my son are among them. If they number one hundred, I and my son are among them; and if they number two, I and my son are they. The Gemara asks: Are they so few? But didn’t Rava say: There are eighteen thousand righteous individuals in a row before the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Surrounding are eighteen thousand” (Ezekiel 48:35)? Apparently, the righteous are numerous. The Gemara answers: This is not difficult. This statement of Rabbi Shimon ben Yoḥai is referring to the very few who view the Divine Presence through a bright, mirror-like partition, while that statement of Rava is referring to those who do not view the Divine Presence through a bright partition.
וּדְמִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, מִי זוּטְרֵי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא אָמַר אַבָּיֵי: לָא פָּחֵית עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי דִּמְקַבְּלִי אַפֵּי שְׁכִינָה בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי כׇּל חוֹכֵי לוֹ״, ״לוֹ״ בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין וְשִׁיתָּא הָווּ! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּעָיְילִי בְּבַר, הָא דְּעָיְילִי בְּלָא בַּר.
The Gemara asks further: And are those who view the Divine Presence through a bright partition so few? But didn’t Abaye say: The world has no fewer than thirty-six righteous people in each generation who greet the Divine Presence every day, as it is stated: “Happy are all they that wait for Him [lo]” (Isaiah 30:18)? The numerological value of lo, spelled lamed vav, is thirty-six, alluding to the fact that there are at least thirty-six full-fledged righteous individuals in each generation. The Gemara answers: This is not difficult. This statement of Abaye is referring to those who enter to greet the Divine Presence by requesting and being granted permission, while that statement of Rabbi Shimon ben Yoḥai is referring to those who enter even without requesting permission, for whom the gates of Heaven are open at all times. They are very few indeed.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים וְכוּ׳. וְהָא קָא מִשְׁתַּתַּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, וְתַנְיָא: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״! הָכִי קָאָמַר: לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, וְלָךְ אָנוּ מְשַׁבְּחִין. לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, וְלָךְ אָנוּ מְקַלְּסִין.
§ The mishna asks: At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? The mishna answers that they would praise the altar and glorify God. The Gemara challenges this: But in doing so aren’t they joining the name of Heaven and another entity, and it was taught in a baraita: Anyone who joins the name of Heaven and another entity is uprooted from the world, as it is stated: “He that sacrifices unto the gods, save unto the Lord only, shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19)? The Gemara answers that this is what the people are saying when they depart the Temple: To the Lord, we acknowledge that He is our God, and to you, the altar, we give praise; to the Lord, we acknowledge that He is our God, and to you, the altar, we give acclaim. The praise to God and the praise to the altar are clearly distinct.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, דִּכְתִיב: ״כַּפּוֹת״, שְׁנַיִם: אַחַת לַלּוּלָב וְאַחַת לְמִזְבֵּחַ. וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״כַּפַּת״ כְּתִיב.
§ The mishna continues: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat. And according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, on the seventh day of the Festival they would bring palm branches to the Temple. Rav Huna said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? It is as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm” (Leviticus 23:40). Branches in the plural indicates that two branches must be taken, one for the lulav and one for placement around the altar. And the Rabbis say: Although the word is vocalized in the plural, based on tradition it is written kappot, without the letter vav. Therefore, it is interpreted as if it were written kappat, indicating that only one palm branch need be taken.
רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּתָמָר: מָה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
Rabbi Levi says: The rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is not based on a verse. Rather, it is a custom that developed to express praise for the Jewish people, likening them to a date palm. Just as the date palm has only one heart, as branches do not grow from its trunk but rather the trunk rises and branches emerge only at the top, so too, the Jewish people have only one heart directed toward their Father in Heaven.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לוּלָב שִׁבְעָה, וְסוּכָּה יוֹם אֶחָד. מַאי טַעְמָא? לוּלָב דְּמַפְסְקִי לֵילוֹת מִיָּמִים, כׇּל יוֹמָא מִצְוָה בְּאַפֵּיהּ נַפְשֵׁיהּ הוּא. סוּכָּה דְּלָא מַפְסְקִי לֵילוֹת מִיָּמִים, כּוּלְּהוּ שִׁבְעָה כְּחַד יוֹמָא אֲרִיכָא דָּמוּ.
§ Rav Yehuda said that Shmuel said: The blessing over the mitzva of lulav is recited seven days and the blessing over the mitzva of sukka is recited one day. What is the rationale for this distinction? It is written explicitly in the Torah that the mitzva to sit in the sukka applies all seven days. The Gemara explains: With regard to the lulav, where the nights are distinct from the days, as the mitzva of lulav is not in effect at night, each day is a mitzva in and of itself. A separate blessing is recited over each mitzva. However, with regard to sukka, where the nights are not distinct from the days, as the mitzva of sukka is in effect at night just as it is during the day, the legal status of all seven days of the Festival is like that of one long day.
וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוּכָּה שִׁבְעָה, וְלוּלָב יוֹם אֶחָד. מַאי טַעְמָא? סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא — שִׁבְעָה, לוּלָב דְּרַבָּנַן — סַגִּי לֵיהּ בְּחַד יוֹמָא.
But Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The blessing over the mitzva of sukka is recited seven days and the blessing over the mitzva of lulav is recited one day. What is the rationale for this distinction? The Gemara explains: The mitzva of sukka is a mitzva by Torah law all seven days of the Festival. Therefore, a blessing is recited for seven days. However, the mitzva of lulav, other than on the first day, is a mitzva by rabbinic law, as the Sages instituted an ordinance to take the lulav for all seven days to commemorate the practice in the Temple. Therefore, it is enough to recite the blessing one day, on the first day.
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שִׁבְעָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה בִּידָךְ, דְּכוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי קָיְימִי כְּווֹתֵיהּ בְּסוּכָּה.
When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: One recites a blessing over both this, the mitzva of sukka, and over that, the mitzva of lulav, all seven days. Rav Yosef said: Take the statement of Rabba bar bar Ḥana in your hand, as all the amora’im who transmitted statements of Rabbi Yoḥanan hold in accordance with his opinion in matters related to sukka.
מֵיתִיבִי:
The Gemara raises an objection based on a baraita:
לעקוב
