נפתרה השאלה נגד דעתו של רב יצחק לגבי יחיד שמתענה אומר תפילת ‘עננו’ בברכת ‘שומע תפילה’. האם אנחנו פוסקים כרב יצחק? האם נשים בהריון ומניקות צמות בתעניות ציבור שנתקנו על גשמים? כשאומר במשנה שסדרת תעניות השלישית ‘מתריעין’ – האם זה אומר לתקוע בשופר או להתפלל ‘עננו’? בתקופתו של רבי יהודה נשיאה לא ירדו גשמים גם לאחר התעניות האחרונות. הוא גזר תעניות נוספות. רב אמי חלק על כך. האם יש להבחין בהקשר זה בין גשמים לפורענויות אחרות. אם כן, איך ולמה? אנשים שצריכים גשם בזמנים הפוכים לאלה שצריכים גשם בישראל, כיצד יש להוסיף את תפילת הגשם – במקום הקבוע או באמצע ברכת ‘שומע תפילה’. מה בדיוק התכוונה המשנה לגבי איך ומתי נפתחות חנויות בצומות בימי חמישי? אם כל הצומות עוברים ועדיין אין גשם, המשנה תיארה מספר דברים שאנשים לא עושים כמו לבנות, לנטוע וכדומה. איזה סוג בנייה/נטיעות אסור? אסור גם שאלת שלום. מה אם מישהו לא יודעת את ההלכה ואומר שלום, האם אפשר להחזיר להם שלום. ואם כן, באיזה אופן? לא כולם יכולים ליפול על הפנים בתפילה ולא כולם יכולים לקרוע את בגדיהם. מי יכול ומי לא ומה הבעיות בפעולות אלו?
רוצה להקדיש לימוד?
תענית יד
וְהָא שַׁיַּיר תֵּיבָה! אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא. מִילֵּי דְצִינְעָא — קָתָנֵי, מִילֵּי דִבְפַרְהֶסְיָא — לָא קָתָנֵי.
But he omitted any mention of the ark and the halakha that during the last seven fast days the ark was brought into the streets of the city. The Gemara rejects this argument: If the omission is due to the ark, that is not a real omission. The reason is that the tanna teaches only matters that are performed in private, whereas he does not teach matters that are performed in public [parhesya].
אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. אֲבָל בְּכׇל דִּבְרֵיהֶן — זֶה וָזֶה שָׁוִין. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי תְּנָא וְשַׁיַּיר, וְהָא ״מָה אֵלּוּ״ קָתָנֵי.
Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise, according to this explanation, as it teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. However, in regard to all their other matters, both this and that are identical. And if you say that here too he taught and omitted, but it teaches: How are these more stringent, an expression that indicates that the mishna states the only difference.
וְתִסְבְּרָא ״מָה אֵלּוּ״ דַּוְוקָא הוּא? וְהָא שַׁיַּיר לַהּ תֵּיבָה! אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, מִשּׁוּם דְּקָא חָשֵׁיב לַהּ בְּאִידַּךְ פִּרְקָא. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה נָמֵי לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, דְּקָתָנֵי לַהּ בְּאִידַּךְ פִּירְקָא.
The Gemara asks: And how can you understand the phrase: How are these, specifically, as indicating that there is only one difference between the cases? But he omitted the ark. The Gemara responds: If the omission is due to the ark, that is not a real omission, because the tanna includes it in another chapter (15a). The Gemara comments: Now that you have arrived at this solution, a similar answer can be applied to the earlier difficulties. The matter of the twenty-four blessings is also not an omission, as he teaches this halakha in another chapter, also on 15a, where the mishna provides further details of the blessings. Here, however, the tanna lists only those matters that are not discussed later.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר סִסְרָטַאי, וְכֵן אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״. וְרַב אָשֵׁי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה״. וְהִלְכְתָא, בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה״.
Since no decisive proof was offered in support of any of the opinions as to where an individual inserts the Aneinu prayer, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabbi Shmuel bar Sasretai said, and similarly Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One inserts it between the seventh blessing of the Amida: Who redeems, and the eighth blessing: Who heals. And Rav Ashi said in the name of Rabbi Yannai, son of Rabbi Yishmael: One inserts it in the blessing: Who listens to prayer. The Gemara concludes: And the halakha is that one includes it in the blessing: Who listens to prayer.
תָּנֵי חֲדָא: עוּבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת, וְאֵין מִתְעַנּוֹת בָּאַחֲרוֹנוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: מִתְעַנּוֹת בָּאַחֲרוֹנוֹת, וְאֵין מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מִתְעַנּוֹת, לֹא בָּרִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בָּאַחֲרוֹנוֹת.
§ It is taught in one baraita: Pregnant and nursing women fast with the community on the first fasts, but they do not fast on the last fasts. And it was taught in another baraita: Pregnant and nursing women fast on the last set of fasts but they do not fast on the first set of fasts. And it was taught in yet another baraita: They do not fast either on the first fast days or on the last fast days.
אָמַר רַב אָשֵׁי: נְקוֹט אֶמְצָעֲיָיתָא בִּידָךְ, דְּמִיתָּרְצָן כּוּלְּהוּ.
Rav Ashi said: Take the mention of the middle fasts in your hand as the decisive matter, as this resolves all three baraitot. The halakha is that pregnant and nursing women fast only on the middle fasts, as they are stricter than the first fasts but less taxing than the last seven fasts. Consequently, when the first baraita is referring to the first fasts, it in fact means the middle set, which is the first of the last two sets. Similarly, when the second baraita mentions the last fasts, it means the middle set, which is the last of the two sets. In the third baraita, the first and last fasts are literally the first three and last seven fasts, respectively. In this manner all three baraitot follow the same halakha.
מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. בְּמַאי מַתְרִיעִין? רַב יְהוּדָה אָמַר: בְּשׁוֹפָרוֹת, וְרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: בַּ״עֲנֵנוּ״.
§ The mishna teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. The Gemara asks: With what do they sound the alarm? Rav Yehuda said: With shofarot. And Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With the Aneinu prayer.
קָא סָלְקָא דַּעְתָּן, מַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — לָא אָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת, וּמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — לָא אָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״. וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹחֲתִין מִשֶּׁבַע תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, שֶׁבָּהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הַתְרָעוֹת. וְסִימָן לַדָּבָר: יְרִיחוֹ. וִירִיחוֹ שׁוֹפָרוֹת הֲוָה, וּתְיוּבְתָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״!
The Gemara analyzes the dispute: It might enter our mind to say that the one who said that the community sounds the alarm by reciting Aneinu, i.e., Rav, did not say that they cry out with shofarot, and likewise the one who said that they do cry out with shofarot, Rav Yehuda, did not say that they sound the alarm by reciting Aneinu. But isn’t it taught in a baraita: The court does not decree fewer than seven fasts on the community, which include eighteen acts of sounding the alarm. And a mnemonic for this matter is Jericho. And as there were many episodes of sounding the shofarot in Jericho, this is a conclusive refutation of the one who said that according to the opinion of Rav they sound the alarm only by reciting Aneinu.
אֶלָּא: בְּשׁוֹפָרוֹת, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה. כִּי פְּלִיגִי בַּ״עֲנֵנוּ״. מָר סָבַר: קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה, וּמָר סָבַר: לָא קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה.
Rather, the Gemara explains that the dispute must be understood differently: With regard to shofarot, everyone, i.e., Rav and Rav Yehuda, agrees that the mishna calls this: Sounding the alarm. When they disagree, it is with regard to the Aneinu prayer. One Sage, Rav, holds that this too is called sounding the alarm, and one Sage, Rav Yehuda, holds that reciting Aneinu is not called sounding the alarm.
לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — כׇּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹפָרוֹת. וּלְמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — אֲבָל בַּעֲנֵנוּ לָא!
The Gemara comments: If so, then it follows that according to the one who said that they sound the alarm by reciting Aneinu, all the more so they can do so with shofarot, but according to the one who said that they sound the alarm with shofarot, this is the way they sound the alarm; however, they may not do so with Aneinu, i.e., the community does not sound the alarm by reciting this prayer. This indicates that the Aneinu prayer is recited only in extreme cases, as it is a greater form of petitioning to God than blowing the shofar.
וְהָתַנְיָא: וּשְׁאָר כׇּל מִינֵי פּוּרְעָנוּיוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת, כְּגוֹן: חִיכּוּךְ, חָגָב, זְבוּב וְצִירְעָה וְיַתּוּשִׁין, וְשִׁילּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים — לֹא הָיוּ מַתְרִיעִין אֶלָּא צוֹעֲקִין. מִדִּצְעָקָה בַּפֶּה, הַתְרָעָה בְּשׁוֹפָרוֹת!
The Gemara raises a difficulty against this conclusion. But isn’t it taught in a baraita: And with regard to all other types of calamities than drought that break out, for example scabs, plagues of locusts, flies, or hornets, or mosquitoes, or infestations of snakes or scorpions, they would not sound the alarm, but they would cry out. From the fact that crying out is, according to all opinions, a prayer recited with one’s mouth, it follows that sounding an alarm must be with shofarot. This baraita indicates that sounding the alarm with shofarot is the response to a serious situation, whereas the Aneinu prayer is recited on less worrisome occasions.
תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ גַּיִיס אוֹ נָהָר, וְעַל סְפִינָה הַמְטוֹרֶפֶת בַּיָּם. רַבִּי יוֹסֵי אֹמֵר: לְעֶזְרָה, אֲבָל לֹא לִצְעָקָה.
The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as we learned in a mishna: For the following calamities they sound the alarm even on Shabbat: For a city that is surrounded by an enemy army or in danger of being flooded by a river, or for a ship tossed about at sea. Rabbi Yosei said: An alarm may be sounded on Shabbat to summon help, but it may not be sounded for crying out to God.
בְּמַאי? אִילֵימָא בְּשׁוֹפָרוֹת — שׁוֹפָרוֹת בְּשַׁבָּת מִי שְׁרֵי? אֶלָּא לָאו, בַּ״עֲנֵנוּ״, וְקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara clarifies this case. With what do they sound the alarm? If we say with shofarot, is the sounding of shofarot permitted on Shabbat? Even when Rosh HaShana occurs on Shabbat, one must refrain from sounding the shofar on that day. Rather, is it not the case that this is referring to the recitation of the Aneinu prayer, and yet the mishna calls this recitation: Sounding the alarm. Conclude from this that there is a tanna who maintains that sounding of the alarm is in fact performed by prayer, as claimed by Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat.
בִּשְׁנֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה הֲוָה צַעֲרָא,
§ The Gemara relates: During the years of Rabbi Yehuda Nesia there was a trouble that afflicted the community.
גְּזַר תְּלָת עַשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת וְלָא אִיעֲנִי. סְבַר לְמִיגְזַר טְפֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: הֲרֵי אָמְרוּ אֵין מַטְרִיחִין אֶת הַצִּבּוּר יוֹתֵר מִדַּאי.
Rabbi Yehuda Nesia decreed thirteen fasts, but he was not answered. He considered decreeing more fasts until they would be answered. Rabbi Ami said to him that they said: One does not trouble the community excessively, and therefore you should not impose more than thirteen fasts.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי אַמֵּי דַּעֲבַד — לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד. אֶלָּא הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִגְשָׁמִים, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פוּרְעָנוּיוֹת — מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיֵּעָנוּ מִן הַשָּׁמַיִם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ שָׁלֹשׁ וּכְשֶׁאָמְרוּ שֶׁבַע — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לִגְשָׁמִים, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פוּרְעָנוּיוֹת — מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיֵּעָנוּ.
Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said: When Rabbi Ami acted and issued this ruling, he did so on his own authority, as it went against the majority opinion. Rather, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said as follows: They taught only that the community observes a maximum of thirteen fasts when they are praying for rain. However, with regard to other types of calamities, they continue to fast until they are answered from Heaven. The Gemara comments: This halakha is also taught in a baraita: When the Sages said three and when they said seven, they spoke only concerning fasts for rain. However, with regard to other types of calamities, they continue to fast until they are answered.
לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי! אָמַר לָךְ רַבִּי אַמֵּי: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין גּוֹזְרִין יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, לְפִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין אֶת הַצִּבּוּר יוֹתֵר מִדַּאי, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה.
The Gemara suggests: Let us say that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Ami. The Gemara answers: Rabbi Ami could have said to you that this is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: One does not decree more than thirteen fasts on the community, as one does not trouble the community excessively. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: This halakha is not for that reason. Rather, it is due to the fact that after thirteen fasts the time of the rainfall has already passed, and there is no reason to fast for rain after the rainy season has ended.
שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי נִינְוֵה לְרַבִּי: כְּגוֹן אֲנַן, דַּאֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז בָּעֵינַן מִטְרָא, הֵיכִי נַעֲבֵיד? כִּיחִידִים דָּמֵינַן אוֹ כְּרַבִּים דָּמֵינַן? כִּיחִידִים דָּמֵינַן וּבְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אוֹ כְּרַבִּים דָּמֵינַן וּבְבִרְכַּת הַשָּׁנִים? שְׁלַח לְהוּ: כִּיחִידִים דָּמֵיתוּ וּבְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״.
The Gemara relates a story on a similar topic: The inhabitants of Nineveh sent a question to Rabbi Yehuda HaNasi: People such as us, who require rain even during the season of Tammuz, and who live in areas where rain falls all year round, what should we do when there is a drought during the summer? Are we likened to individuals or are we likened to a community? The Gemara explains the practical difference between these two options: Are we likened to individuals and therefore we pray for rain in the blessing: Who listens to prayer? Or are we likened to a community and we pray for rain in the ninth blessing, the blessing of the years? He sent his answer to them: You are likened to individuals and therefore you pray for rain in the blessing: Who listens to prayer.
מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁנִים כְּתִיקְנָן וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן עַל אַדְמָתָן. אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה — הַכֹּל לְפִי הַשָּׁנִים, הַכֹּל לְפִי הַמְּקוֹמוֹת, הַכֹּל לְפִי הַזְּמַן! אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַבִּי?! רַבִּי תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג.
The Gemara raises an objection from a baraita: Rabbi Yehuda said: When do the halakhot concerning the times during which the prayer for rain is recited apply? When the years, i.e., the climate, are as they ought to be and the Jewish people are living in their land. However, nowadays, when the Jewish people are dispersed around the world, and the climate is not always as it ought to be, all is in accordance with the year, i.e., the local climate, all is in accordance with the place in question, and all is in accordance with the particular time, and therefore one prays for rain in the blessing of the years, as necessary for the local climate. He said to him: You raise a contradiction from a baraita against Rabbi Yehuda HaNasi? Rabbi Yehuda HaNasi himself is a tanna, and consequently has the authority to dispute the opinion of Rabbi Yehuda.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? רַב נַחְמָן אָמַר: בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְהִלְכְתָא: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״.
The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rav Naḥman said: One prays for rain in the blessing of the years, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Sheshet said: One prays in the blessing: Who listens to prayer, as stated by Rabbi Yehuda HaNasi. The Gemara concludes: And the halakha is that if rain is required when it is not the rainy season in Eretz Yisrael, one prays for rain in the blessing: Who listens to prayer.
בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה וּבַחֲמִישִׁי כׇּל הַיּוֹם מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. אִיבַּעְיָא לְהוּ, הֵיכִי קָתָנֵי: בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, וּבַחֲמִישִׁי כׇּל הַיּוֹם — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, אוֹ דִילְמָא: בַּשֵּׁנִי מַטִּין, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ?
§ The mishna taught: On Monday they open the stores a little at nightfall, and on Thursday they are permitted to open the stores all day, in deference to Shabbat. A dilemma was raised before the Sages: How is this taught, i.e., what is the meaning of this ruling? Does it mean that on Monday the storeowners open their doors a little at nightfall, and on Thursday they likewise open their doors just a little, but do so all day, in deference to Shabbat? Or perhaps, the mishna means that on Monday they open their doors a little, but all day, and on Thursday they open their doors wide the entire day?
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בַּשֵּׁנִי מַטִּין עַד הָעֶרֶב, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי פְתָחִים — פּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד. הָיָה לוֹ אִצְטְבָא כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ — פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
The Gemara answers: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita: On Monday they open their doors a little until the evening, and on Thursday they open them the entire day, in deference to Shabbat. If one’s shop had two entrances, he opens one and locks one, thereby demonstrating that his store is not open in the normal manner. If he had a platform opposite his entrance which conceals the door to his store, he may open in his usual manner without concern, as it is prohibited to open one’s store not due to work, but only so that it not appear as though people are eating and drinking on this day.
עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ — מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה. תָּנָא: בְּבִנְיָן — בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה. נְטִיעָה — נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה. אֵי זֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה — זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ. אִי זוֹ הִיא נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה — זֶה הַנּוֹטֵעַ אַבְּווֹרַנְקֵי שֶׁל מְלָכִים.
§ The mishna taught: If these fasts have passed and they have not been answered, they decrease their engagement in business negotiations and in building and planting. It was taught in the Tosefta (Megilla 5:2): Building means joyful building, not building in general. Likewise, planting means joyful planting, not all planting. The Tosefta elaborates: What is joyful building? This is referring to one who builds a wedding chamber for his son. It was customary upon the marriage of a son to build him a small house where the marriage feast was held and where the newlywed couple would live for a certain period of time. What is joyful planting? This is referring to one who plants a splendid, royal garden that does not serve practical purposes, but is only for ornamentation.
וּבִשְׁאֵילַת שָׁלוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבֵרִים, אֵין שְׁאֵילַת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶן. עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁשּׁוֹאֲלִין — מַחְזִירִין לָהֶם בְּשָׂפָה רָפָה, וּבְכוֹבֶד רֹאשׁ. וְהֵן מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִין כַּאֲבֵלִים וְכִמְנוּדִּין, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם, עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם.
§ And the mishna further taught that they decrease greetings between one another. The Sages taught: Ḥaverim, members of a group dedicated to the precise observance of mitzvot, do not extend greetings between each other at all. Amei ha’aretz, common, uneducated people, who extend greetings to ḥaverim, do so while unaware that this is inappropriate. The ḥaverim answer them in an undertone and in a solemn manner. And ḥaverim wrap themselves and sit as mourners and as ostracized ones, like people who have been rebuked by God, until they are shown mercy from Heaven.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִיפּוֹל עַל פָּנָיו, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ״.
Rabbi Elazar said: An important person is permitted to fall on his face and humiliate himself in front of the community only if he is certain that he will be answered like Joshua, son of Nun, as it is stated: “And the Lord said to Joshua, Get you up, why are you fallen upon your face?” (Joshua 7:10). One who is not absolutely certain that he will be answered may not fall on his face in public, as if he is unanswered he will become an object of derision.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לַחֲגוֹר שַׂק אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ וְגוֹ׳״.
And Rabbi Elazar said: An important person is permitted to gird himself in sackcloth as a sign of mourning and to pray for mercy only if he is certain that he will be answered like Jehoram, son of Ahab, as it is stated: “And it came to pass, when the king heard the words of the woman, that he rent his clothes, now he was passing by upon the wall, and the people looked, and, behold, he had sackcloth within upon his flesh” (II Kings 6:30). Although he was wicked, Jehoram was later answered and the suffering of the Jews was alleviated.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הַכֹּל בִּקְרִיעָה וְלֹא הַכֹּל בִּנְפִילָה. מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן — בִּנְפִילָה, יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב — בִּקְרִיעָה. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּנְפִילָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּפּוֹל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם״. יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב בִּקְרִיעָה, דִּכְתִיב: ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם״.
And Rabbi Elazar further said: Not all are worthy to petition God by rending their garments, and not all are worthy of falling on their faces in times of trouble. Moses and Aaron were worthy of petitioning God by falling on their faces, whereas their students Joshua and Caleb prayed by only rending their garments. The Gemara elaborates: Moses and Aaron petitioned God by falling on their faces, as it is written: “Then Moses and Aaron fell on their faces” (Numbers 14:5). Joshua and Caleb prayed by rending their garments, as it is written in the next verse: “And Joshua, son of Nun, and Caleb, son of Jephunneh, who were of those who spied out the land, rent their garments” (Numbers 14:6).
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִי הֲוָה כְּתִיב ״יְהוֹשֻׁעַ״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב: ״וִיהוֹשֻׁעַ״, הָא וְהָא עָבֵיד.
Rabbi Zeira strongly objects to this interpretation, and some say it was Rabbi Shmuel bar Naḥmani who objected: Had the verse written only: Joshua and Caleb, the meaning would be as you said, that Moses and Aaron fell upon their faces whereas Joshua and Caleb only rent their garments. However, now that it is written: “And Joshua,” it is possible that the connecting word “and” indicates that Moses and Aaron merely fell upon their faces, while Joshua and Caleb did both this and that, i.e., they rent their clothing in addition to falling upon their faces.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הַכֹּל בְּקִימָה וְלֹא הַכֹּל בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה. מְלָכִים — בְּקִימָה, וְשָׂרִים — בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה. מְלָכִים בְּקִימָה, דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ
And Rabbi Elazar further said: Not all dignitaries will worship God in the messianic age by rising, and not all will do so by bowing. Rather, kings will serve God by rising, and ministers by bowing. The Gemara elaborates: Kings by rising, as it is written: “Thus says the Lord, the Redeemer of Israel, his Holy One,
חדשה בלימוד הגמרא?
זה הדף הראשון שלך? איזו התרגשות עצומה! יש לנו בדיוק את התכנים והכלים שיעזרו לך לעשות את הצעדים הראשונים ללמידה בקצב וברמה שלך, כך תוכלי להרגיש בנוח גם בתוך הסוגיות המורכבות ומאתגרות.
פסיפס הלומדות שלנו
גלי את קהילת הלומדות שלנו, מגוון נשים, רקעים וסיפורים. כולן חלק מתנועה ומסע מרגש ועוצמתי.
אמא שלי למדה איתי ש”ס משנה, והתחילה ללמוד דף יומי. אני החלטתי שאני רוצה ללמוד גם. בהתחלה למדתי איתה, אח”כ הצטרפתי ללימוד דף יומי שהרב דני וינט מעביר לנוער בנים בעתניאל. במסכת עירובין עוד חברה הצטרפה אלי וכשהתחלנו פסחים הרב דני פתח לנו שעור דף יומי לבנות. מאז אנחנו לומדות איתו קבוע כל יום את הדף היומי (ובשבת אבא שלי מחליף אותו). אני נהנית מהלימוד, הוא מאתגר ומעניין
עתניאל, ישראל
. לא תמיד נהניתי מלימוד גמרא כילדה.,בל כהתבגרתי התחלתי לאהוב את זה שוב. התחלתי ללמוד מסכת סוטה בדף היומי לפני כחמש עשרה שנה ואז הפסקתי.הגעתי לסיום הגדול של הדרן לפני שנתיים וזה נתן לי השראה. והתחלתי ללמוד למשך כמה ימים ואז היתה לי פריצת דיסק והפסקתי…עד אלול השנה. אז התחלתי עם מסכת ביצה וב”ה אני מצליחה לעמוד בקצב. המשפחה מאוד תומכת בי ויש כמה שגם לומדים את זה במקביל. אני אוהבת שיש עוגן כל יום.
בית שמש, ישראל
התחלתי ללמוד בעידוד שתי חברות אתן למדתי בעבר את הפרק היומי במסגרת 929.
בבית מתלהבים מאוד ובשבת אני לומדת את הדף עם בעלי שזה מפתיע ומשמח מאוד! לימוד הדף הוא חלק בלתי נפרד מהיום שלי. לומדת בצהריים ומחכה לזמן הזה מידי יום…
אפרת, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי אחרי שחזרתי בתשובה ולמדתי במדרשה במגדל עוז. הלימוד טוב ומספק חומר למחשבה על נושאים הלכתיים ”קטנים” ועד לערכים גדולים ביהדות. חשוב לי להכיר את הגמרא לעומק. והצעד הקטן היום הוא ללמוד אותה בבקיאות, בעזרת השם, ומי יודע אולי גם אגיע לעיון בנושאים מעניינים. נושאים בגמרא מתחברים לחגים, לתפילה, ליחסים שבין אדם לחברו ולמקום ולשאר הדברים שמלווים באורח חיים דתי 🙂
מצפה יריחו, ישראל
בתחילת הסבב הנוכחי הצטברו אצלי תחושות שאני לא מבינה מספיק מהי ההלכה אותה אני מקיימת בכל יום. כמו כן, כאמא לבנות רציתי לתת להן מודל נשי של לימוד תורה
שתי הסיבות האלו הובילו אותי להתחיל ללמוד. נתקלתי בתגובות מפרגנות וסקרניות איך אישה לומדת גמרא..
כמו שרואים בתמונה אני ממשיכה ללמוד גם היום ואפילו במחלקת יולדות אחרי לידת ביתי השלישית.
רבבה, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי בתחילת מסכת ברכות, עוד לא ידעתי כלום. נחשפתי לסיום הש״ס, ובעצם להתחלה מחדש בתקשורת, הפתיע אותי לטובה שהיה מקום לעיסוק בתורה.
את המסכתות הראשונות למדתי, אבל לא סיימתי (חוץ מעירובין איכשהו). השנה כשהגעתי למדרשה, נכנסתי ללופ, ואני מצליחה להיות חלק, סיימתי עם החברותא שלי את כל המסכתות הקצרות, גם כשהיינו חולות קורונה ובבידודים, למדנו לבד, העיקר לא לצבור פער, ומחכות ליבמות 🙂
מזכרת בתיה, ישראל
בסוף הסבב הקודם ראיתי את השמחה הגדולה שבסיום הלימוד, בעלי סיים כבר בפעם השלישית וכמובן הסיום הנשי בבנייני האומה וחשבתי שאולי זו הזדמנות עבורי למשהו חדש.
למרות שאני שונה בסביבה שלי, מי ששומע על הלימוד שלי מפרגן מאוד.
אני מנסה ללמוד קצת בכל יום, גם אם לא את כל הדף ובסך הכל אני בדרך כלל עומדת בקצב.
הלימוד מעניק המון משמעות ליום יום ועושה סדר בלמוד תורה, שתמיד היה (ועדיין) שאיפה. אבל אין כמו קביעות
טל מנשה, ישראל
"התחלתי ללמוד דף יומי במחזור הזה, בח’ בטבת תש””ף. לקחתי על עצמי את הלימוד כדי ליצור תחום של התמדה יומיומית בחיים, והצטרפתי לקבוצת הלומדים בבית הכנסת בכפר אדומים. המשפחה והסביבה מתפעלים ותומכים.
בלימוד שלי אני מתפעלת בעיקר מכך שכדי ללמוד גמרא יש לדעת ולהכיר את כל הגמרא. זו מעין צבת בצבת עשויה שהיא עצומה בהיקפה.”
כפר אדומים, ישראל
התחלתי ללמוד בסבב הנוכחי לפני כשנתיים .הסביבה מתפעלת ותומכת מאוד. אני משתדלת ללמוד מכל ההסכתים הנוספים שיש באתר הדרן. אני עורכת כל סיום מסכת שיעור בביתי לכ20 נשים שמחכות בקוצר רוח למפגשים האלו.
יהוד, ישראל
הייתי לפני שנתיים בסיום הדרן נשים בבנייני האומה והחלטתי להתחיל. אפילו רק כמה דפים, אולי רק פרק, אולי רק מסכת… בינתיים סיימתי רבע שס ותכף את כל סדר מועד בה.
הסביבה תומכת ומפרגנת. אני בת יחידה עם ארבעה אחים שכולם לומדים דף יומי. מדי פעם אנחנו עושים סיומים יחד באירועים משפחתיים. ממש מרגש. מסכת שבת סיימנו כולנו יחד עם אבא שלנו!
אני שומעת כל יום פודקאסט בהליכה או בנסיעה ואחכ לומדת את הגמרא.
מרכז שפירא, ישראל
שמעתי על הסיום הענק של הדף היומי ע”י נשים בבנייני האומה. רציתי גם.
החלטתי להצטרף. התחלתי ושיכנעתי את בעלי ועוד שתי חברות להצטרף. עכשיו יש לי לימוד משותף איתו בשבת ומפגש חודשי איתן בנושא (והתכתבויות תדירות על דברים מיוחדים שקראנו). הצטרפנו לקבוצות שונות בווטסאפ. אנחנו ממש נהנות. אני שומעת את השיעור מידי יום (בד”כ מהרב יוני גוטמן) וקוראת ומצטרפת לסיומים של הדרן. גם מקפידה על דף משלהן (ונהנית מאד).
אפרת, ישראל
התחלתי ללמוד לפני 4.5 שנים, כשהודיה חברה שלי פתחה קבוצת ווטסאפ ללימוד דף יומי בתחילת מסכת סנהדרין. מאז לימוד הדף נכנס לתוך היום-יום שלי והפך לאחד ממגדירי הזהות שלי ממש.
ירושלים, ישראל
התחלתי ללמוד לפני כשנתיים בשאיפה לסיים לראשונה מסכת אחת במהלך חופשת הלידה.
אחרי מסכת אחת כבר היה קשה להפסיק…
ירוחם, ישראל
התחלתי ללמוד את הדף היומי מעט אחרי שבני הקטן נולד. בהתחלה בשמיעה ולימוד באמצעות השיעור של הרבנית שפרבר. ובהמשך העזתי וקניתי לעצמי גמרא. מאז ממשיכה יום יום ללמוד עצמאית, ולפעמים בעזרת השיעור של הרבנית, כל יום. כל סיום של מסכת מביא לאושר גדול וסיפוק. הילדים בבית נהיו חלק מהלימוד, אני משתפת בסוגיות מעניינות ונהנית לשמוע את דעתם.
מעלה מכמש, ישראל
My explorations into Gemara started a few days into the present cycle. I binged learnt and become addicted. I’m fascinated by the rich "tapestry” of intertwined themes, connections between Masechtot, conversations between generations of Rabbanim and learners past and present all over the world. My life has acquired a golden thread, linking generations with our amazing heritage.
Thank you.
חשמונאים, Israel
התחלתי מחוג במסכת קידושין שהעבירה הרבנית רייסנר במסגרת בית המדרש כלנה בגבעת שמואל; לאחר מכן התחיל סבב הדף היומי אז הצטרפתי. לסביבה לקח זמן לעכל אבל היום כולם תומכים ומשתתפים איתי. הלימוד לעתים מעניין ומעשיר ולעתים קשה ואף הזוי… אך אני ממשיכה קדימה. הוא משפיע על היומיום שלי קודם כל במרדף אחרי הדף, וגם במושגים הרבים שלמדתי ובידע שהועשרתי בו, חלקו ממש מעשי
ראש העין, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי באמצע תקופת הקורונה, שאבא שלי סיפר לי על קבוצה של בנות שתיפתח ביישוב שלנו ותלמד דף יומי כל יום. הרבה זמן רציתי להצטרף לזה וזאת הייתה ההזדמנות בשבילי. הצטרפתי במסכת שקלים ובאמצע הייתה הפסקה קצרה. כיום אני כבר לומדת באולפנה ולומדת דף יומי לבד מתוך גמרא של טיינזלץ.
עתניאל, ישראל
אחי, שלומד דף יומי ממסכת ברכות, חיפש חברותא ללימוד מסכת ראש השנה והציע לי. החברותא היתה מאתגרת טכנית ורוב הזמן נעשתה דרך הטלפון, כך שבסיום המסכת נפרדו דרכינו. אחי חזר ללמוד לבד, אבל אני כבר נכבשתי בקסם הגמרא ושכנעתי את האיש שלי להצטרף אלי למסכת ביצה. מאז המשכנו הלאה, ועכשיו אנחנו מתרגשים לקראתו של סדר נשים!
נוקדים, ישראל
סיום השס לנשים נתן לי מוטביציה להתחיל ללמוד דף יומי. עד אז למדתי גמרא בשבתות ועשיתי כמה סיומים. אבל לימוד יומיומי זה שונה לגמרי ופתאום כל דבר שקורה בחיים מתקשר לדף היומי.
רתמים, ישראל
. לא תמיד נהניתי מלימוד גמרא כילדה.,בל כהתבגרתי התחלתי לאהוב את זה שוב. התחלתי ללמוד מסכת סוטה בדף היומי לפני כחמש עשרה שנה ואז הפסקתי.הגעתי לסיום הגדול של הדרן לפני שנתיים וזה נתן לי השראה. והתחלתי ללמוד למשך כמה ימים ואז היתה לי פריצת דיסק והפסקתי…עד אלול השנה. אז התחלתי עם מסכת ביצה וב”ה אני מצליחה לעמוד בקצב. המשפחה מאוד תומכת בי ויש כמה שגם לומדים את זה במקביל. אני אוהבת שיש עוגן כל יום.
בית שמש, ישראל
תענית יד
וְהָא שַׁיַּיר תֵּיבָה! אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא. מִילֵּי דְצִינְעָא — קָתָנֵי, מִילֵּי דִבְפַרְהֶסְיָא — לָא קָתָנֵי.
But he omitted any mention of the ark and the halakha that during the last seven fast days the ark was brought into the streets of the city. The Gemara rejects this argument: If the omission is due to the ark, that is not a real omission. The reason is that the tanna teaches only matters that are performed in private, whereas he does not teach matters that are performed in public [parhesya].
אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. אֲבָל בְּכׇל דִּבְרֵיהֶן — זֶה וָזֶה שָׁוִין. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי תְּנָא וְשַׁיַּיר, וְהָא ״מָה אֵלּוּ״ קָתָנֵי.
Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise, according to this explanation, as it teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. However, in regard to all their other matters, both this and that are identical. And if you say that here too he taught and omitted, but it teaches: How are these more stringent, an expression that indicates that the mishna states the only difference.
וְתִסְבְּרָא ״מָה אֵלּוּ״ דַּוְוקָא הוּא? וְהָא שַׁיַּיר לַהּ תֵּיבָה! אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, מִשּׁוּם דְּקָא חָשֵׁיב לַהּ בְּאִידַּךְ פִּרְקָא. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה נָמֵי לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, דְּקָתָנֵי לַהּ בְּאִידַּךְ פִּירְקָא.
The Gemara asks: And how can you understand the phrase: How are these, specifically, as indicating that there is only one difference between the cases? But he omitted the ark. The Gemara responds: If the omission is due to the ark, that is not a real omission, because the tanna includes it in another chapter (15a). The Gemara comments: Now that you have arrived at this solution, a similar answer can be applied to the earlier difficulties. The matter of the twenty-four blessings is also not an omission, as he teaches this halakha in another chapter, also on 15a, where the mishna provides further details of the blessings. Here, however, the tanna lists only those matters that are not discussed later.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר סִסְרָטַאי, וְכֵן אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״. וְרַב אָשֵׁי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה״. וְהִלְכְתָא, בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה״.
Since no decisive proof was offered in support of any of the opinions as to where an individual inserts the Aneinu prayer, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabbi Shmuel bar Sasretai said, and similarly Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One inserts it between the seventh blessing of the Amida: Who redeems, and the eighth blessing: Who heals. And Rav Ashi said in the name of Rabbi Yannai, son of Rabbi Yishmael: One inserts it in the blessing: Who listens to prayer. The Gemara concludes: And the halakha is that one includes it in the blessing: Who listens to prayer.
תָּנֵי חֲדָא: עוּבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת, וְאֵין מִתְעַנּוֹת בָּאַחֲרוֹנוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: מִתְעַנּוֹת בָּאַחֲרוֹנוֹת, וְאֵין מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מִתְעַנּוֹת, לֹא בָּרִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בָּאַחֲרוֹנוֹת.
§ It is taught in one baraita: Pregnant and nursing women fast with the community on the first fasts, but they do not fast on the last fasts. And it was taught in another baraita: Pregnant and nursing women fast on the last set of fasts but they do not fast on the first set of fasts. And it was taught in yet another baraita: They do not fast either on the first fast days or on the last fast days.
אָמַר רַב אָשֵׁי: נְקוֹט אֶמְצָעֲיָיתָא בִּידָךְ, דְּמִיתָּרְצָן כּוּלְּהוּ.
Rav Ashi said: Take the mention of the middle fasts in your hand as the decisive matter, as this resolves all three baraitot. The halakha is that pregnant and nursing women fast only on the middle fasts, as they are stricter than the first fasts but less taxing than the last seven fasts. Consequently, when the first baraita is referring to the first fasts, it in fact means the middle set, which is the first of the last two sets. Similarly, when the second baraita mentions the last fasts, it means the middle set, which is the last of the two sets. In the third baraita, the first and last fasts are literally the first three and last seven fasts, respectively. In this manner all three baraitot follow the same halakha.
מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. בְּמַאי מַתְרִיעִין? רַב יְהוּדָה אָמַר: בְּשׁוֹפָרוֹת, וְרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: בַּ״עֲנֵנוּ״.
§ The mishna teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. The Gemara asks: With what do they sound the alarm? Rav Yehuda said: With shofarot. And Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With the Aneinu prayer.
קָא סָלְקָא דַּעְתָּן, מַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — לָא אָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת, וּמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — לָא אָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״. וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹחֲתִין מִשֶּׁבַע תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, שֶׁבָּהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הַתְרָעוֹת. וְסִימָן לַדָּבָר: יְרִיחוֹ. וִירִיחוֹ שׁוֹפָרוֹת הֲוָה, וּתְיוּבְתָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״!
The Gemara analyzes the dispute: It might enter our mind to say that the one who said that the community sounds the alarm by reciting Aneinu, i.e., Rav, did not say that they cry out with shofarot, and likewise the one who said that they do cry out with shofarot, Rav Yehuda, did not say that they sound the alarm by reciting Aneinu. But isn’t it taught in a baraita: The court does not decree fewer than seven fasts on the community, which include eighteen acts of sounding the alarm. And a mnemonic for this matter is Jericho. And as there were many episodes of sounding the shofarot in Jericho, this is a conclusive refutation of the one who said that according to the opinion of Rav they sound the alarm only by reciting Aneinu.
אֶלָּא: בְּשׁוֹפָרוֹת, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה. כִּי פְּלִיגִי בַּ״עֲנֵנוּ״. מָר סָבַר: קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה, וּמָר סָבַר: לָא קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה.
Rather, the Gemara explains that the dispute must be understood differently: With regard to shofarot, everyone, i.e., Rav and Rav Yehuda, agrees that the mishna calls this: Sounding the alarm. When they disagree, it is with regard to the Aneinu prayer. One Sage, Rav, holds that this too is called sounding the alarm, and one Sage, Rav Yehuda, holds that reciting Aneinu is not called sounding the alarm.
לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — כׇּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹפָרוֹת. וּלְמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — אֲבָל בַּעֲנֵנוּ לָא!
The Gemara comments: If so, then it follows that according to the one who said that they sound the alarm by reciting Aneinu, all the more so they can do so with shofarot, but according to the one who said that they sound the alarm with shofarot, this is the way they sound the alarm; however, they may not do so with Aneinu, i.e., the community does not sound the alarm by reciting this prayer. This indicates that the Aneinu prayer is recited only in extreme cases, as it is a greater form of petitioning to God than blowing the shofar.
וְהָתַנְיָא: וּשְׁאָר כׇּל מִינֵי פּוּרְעָנוּיוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת, כְּגוֹן: חִיכּוּךְ, חָגָב, זְבוּב וְצִירְעָה וְיַתּוּשִׁין, וְשִׁילּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים — לֹא הָיוּ מַתְרִיעִין אֶלָּא צוֹעֲקִין. מִדִּצְעָקָה בַּפֶּה, הַתְרָעָה בְּשׁוֹפָרוֹת!
The Gemara raises a difficulty against this conclusion. But isn’t it taught in a baraita: And with regard to all other types of calamities than drought that break out, for example scabs, plagues of locusts, flies, or hornets, or mosquitoes, or infestations of snakes or scorpions, they would not sound the alarm, but they would cry out. From the fact that crying out is, according to all opinions, a prayer recited with one’s mouth, it follows that sounding an alarm must be with shofarot. This baraita indicates that sounding the alarm with shofarot is the response to a serious situation, whereas the Aneinu prayer is recited on less worrisome occasions.
תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ גַּיִיס אוֹ נָהָר, וְעַל סְפִינָה הַמְטוֹרֶפֶת בַּיָּם. רַבִּי יוֹסֵי אֹמֵר: לְעֶזְרָה, אֲבָל לֹא לִצְעָקָה.
The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as we learned in a mishna: For the following calamities they sound the alarm even on Shabbat: For a city that is surrounded by an enemy army or in danger of being flooded by a river, or for a ship tossed about at sea. Rabbi Yosei said: An alarm may be sounded on Shabbat to summon help, but it may not be sounded for crying out to God.
בְּמַאי? אִילֵימָא בְּשׁוֹפָרוֹת — שׁוֹפָרוֹת בְּשַׁבָּת מִי שְׁרֵי? אֶלָּא לָאו, בַּ״עֲנֵנוּ״, וְקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara clarifies this case. With what do they sound the alarm? If we say with shofarot, is the sounding of shofarot permitted on Shabbat? Even when Rosh HaShana occurs on Shabbat, one must refrain from sounding the shofar on that day. Rather, is it not the case that this is referring to the recitation of the Aneinu prayer, and yet the mishna calls this recitation: Sounding the alarm. Conclude from this that there is a tanna who maintains that sounding of the alarm is in fact performed by prayer, as claimed by Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat.
בִּשְׁנֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה הֲוָה צַעֲרָא,
§ The Gemara relates: During the years of Rabbi Yehuda Nesia there was a trouble that afflicted the community.
גְּזַר תְּלָת עַשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת וְלָא אִיעֲנִי. סְבַר לְמִיגְזַר טְפֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: הֲרֵי אָמְרוּ אֵין מַטְרִיחִין אֶת הַצִּבּוּר יוֹתֵר מִדַּאי.
Rabbi Yehuda Nesia decreed thirteen fasts, but he was not answered. He considered decreeing more fasts until they would be answered. Rabbi Ami said to him that they said: One does not trouble the community excessively, and therefore you should not impose more than thirteen fasts.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי אַמֵּי דַּעֲבַד — לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד. אֶלָּא הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִגְשָׁמִים, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פוּרְעָנוּיוֹת — מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיֵּעָנוּ מִן הַשָּׁמַיִם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ שָׁלֹשׁ וּכְשֶׁאָמְרוּ שֶׁבַע — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לִגְשָׁמִים, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פוּרְעָנוּיוֹת — מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיֵּעָנוּ.
Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said: When Rabbi Ami acted and issued this ruling, he did so on his own authority, as it went against the majority opinion. Rather, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said as follows: They taught only that the community observes a maximum of thirteen fasts when they are praying for rain. However, with regard to other types of calamities, they continue to fast until they are answered from Heaven. The Gemara comments: This halakha is also taught in a baraita: When the Sages said three and when they said seven, they spoke only concerning fasts for rain. However, with regard to other types of calamities, they continue to fast until they are answered.
לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי! אָמַר לָךְ רַבִּי אַמֵּי: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין גּוֹזְרִין יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, לְפִי שֶׁאֵין מַטְרִיחִין אֶת הַצִּבּוּר יוֹתֵר מִדַּאי, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה.
The Gemara suggests: Let us say that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Ami. The Gemara answers: Rabbi Ami could have said to you that this is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: One does not decree more than thirteen fasts on the community, as one does not trouble the community excessively. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: This halakha is not for that reason. Rather, it is due to the fact that after thirteen fasts the time of the rainfall has already passed, and there is no reason to fast for rain after the rainy season has ended.
שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי נִינְוֵה לְרַבִּי: כְּגוֹן אֲנַן, דַּאֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז בָּעֵינַן מִטְרָא, הֵיכִי נַעֲבֵיד? כִּיחִידִים דָּמֵינַן אוֹ כְּרַבִּים דָּמֵינַן? כִּיחִידִים דָּמֵינַן וּבְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אוֹ כְּרַבִּים דָּמֵינַן וּבְבִרְכַּת הַשָּׁנִים? שְׁלַח לְהוּ: כִּיחִידִים דָּמֵיתוּ וּבְ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״.
The Gemara relates a story on a similar topic: The inhabitants of Nineveh sent a question to Rabbi Yehuda HaNasi: People such as us, who require rain even during the season of Tammuz, and who live in areas where rain falls all year round, what should we do when there is a drought during the summer? Are we likened to individuals or are we likened to a community? The Gemara explains the practical difference between these two options: Are we likened to individuals and therefore we pray for rain in the blessing: Who listens to prayer? Or are we likened to a community and we pray for rain in the ninth blessing, the blessing of the years? He sent his answer to them: You are likened to individuals and therefore you pray for rain in the blessing: Who listens to prayer.
מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁנִים כְּתִיקְנָן וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן עַל אַדְמָתָן. אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה — הַכֹּל לְפִי הַשָּׁנִים, הַכֹּל לְפִי הַמְּקוֹמוֹת, הַכֹּל לְפִי הַזְּמַן! אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַבִּי?! רַבִּי תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג.
The Gemara raises an objection from a baraita: Rabbi Yehuda said: When do the halakhot concerning the times during which the prayer for rain is recited apply? When the years, i.e., the climate, are as they ought to be and the Jewish people are living in their land. However, nowadays, when the Jewish people are dispersed around the world, and the climate is not always as it ought to be, all is in accordance with the year, i.e., the local climate, all is in accordance with the place in question, and all is in accordance with the particular time, and therefore one prays for rain in the blessing of the years, as necessary for the local climate. He said to him: You raise a contradiction from a baraita against Rabbi Yehuda HaNasi? Rabbi Yehuda HaNasi himself is a tanna, and consequently has the authority to dispute the opinion of Rabbi Yehuda.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? רַב נַחְמָן אָמַר: בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְהִלְכְתָא: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״.
The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rav Naḥman said: One prays for rain in the blessing of the years, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Sheshet said: One prays in the blessing: Who listens to prayer, as stated by Rabbi Yehuda HaNasi. The Gemara concludes: And the halakha is that if rain is required when it is not the rainy season in Eretz Yisrael, one prays for rain in the blessing: Who listens to prayer.
בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה וּבַחֲמִישִׁי כׇּל הַיּוֹם מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. אִיבַּעְיָא לְהוּ, הֵיכִי קָתָנֵי: בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, וּבַחֲמִישִׁי כׇּל הַיּוֹם — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, אוֹ דִילְמָא: בַּשֵּׁנִי מַטִּין, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ?
§ The mishna taught: On Monday they open the stores a little at nightfall, and on Thursday they are permitted to open the stores all day, in deference to Shabbat. A dilemma was raised before the Sages: How is this taught, i.e., what is the meaning of this ruling? Does it mean that on Monday the storeowners open their doors a little at nightfall, and on Thursday they likewise open their doors just a little, but do so all day, in deference to Shabbat? Or perhaps, the mishna means that on Monday they open their doors a little, but all day, and on Thursday they open their doors wide the entire day?
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בַּשֵּׁנִי מַטִּין עַד הָעֶרֶב, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי פְתָחִים — פּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד. הָיָה לוֹ אִצְטְבָא כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ — פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
The Gemara answers: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita: On Monday they open their doors a little until the evening, and on Thursday they open them the entire day, in deference to Shabbat. If one’s shop had two entrances, he opens one and locks one, thereby demonstrating that his store is not open in the normal manner. If he had a platform opposite his entrance which conceals the door to his store, he may open in his usual manner without concern, as it is prohibited to open one’s store not due to work, but only so that it not appear as though people are eating and drinking on this day.
עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ — מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה. תָּנָא: בְּבִנְיָן — בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה. נְטִיעָה — נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה. אֵי זֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה — זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ. אִי זוֹ הִיא נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה — זֶה הַנּוֹטֵעַ אַבְּווֹרַנְקֵי שֶׁל מְלָכִים.
§ The mishna taught: If these fasts have passed and they have not been answered, they decrease their engagement in business negotiations and in building and planting. It was taught in the Tosefta (Megilla 5:2): Building means joyful building, not building in general. Likewise, planting means joyful planting, not all planting. The Tosefta elaborates: What is joyful building? This is referring to one who builds a wedding chamber for his son. It was customary upon the marriage of a son to build him a small house where the marriage feast was held and where the newlywed couple would live for a certain period of time. What is joyful planting? This is referring to one who plants a splendid, royal garden that does not serve practical purposes, but is only for ornamentation.
וּבִשְׁאֵילַת שָׁלוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבֵרִים, אֵין שְׁאֵילַת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶן. עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁשּׁוֹאֲלִין — מַחְזִירִין לָהֶם בְּשָׂפָה רָפָה, וּבְכוֹבֶד רֹאשׁ. וְהֵן מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִין כַּאֲבֵלִים וְכִמְנוּדִּין, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם, עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם.
§ And the mishna further taught that they decrease greetings between one another. The Sages taught: Ḥaverim, members of a group dedicated to the precise observance of mitzvot, do not extend greetings between each other at all. Amei ha’aretz, common, uneducated people, who extend greetings to ḥaverim, do so while unaware that this is inappropriate. The ḥaverim answer them in an undertone and in a solemn manner. And ḥaverim wrap themselves and sit as mourners and as ostracized ones, like people who have been rebuked by God, until they are shown mercy from Heaven.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִיפּוֹל עַל פָּנָיו, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ״.
Rabbi Elazar said: An important person is permitted to fall on his face and humiliate himself in front of the community only if he is certain that he will be answered like Joshua, son of Nun, as it is stated: “And the Lord said to Joshua, Get you up, why are you fallen upon your face?” (Joshua 7:10). One who is not absolutely certain that he will be answered may not fall on his face in public, as if he is unanswered he will become an object of derision.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לַחֲגוֹר שַׂק אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ וְגוֹ׳״.
And Rabbi Elazar said: An important person is permitted to gird himself in sackcloth as a sign of mourning and to pray for mercy only if he is certain that he will be answered like Jehoram, son of Ahab, as it is stated: “And it came to pass, when the king heard the words of the woman, that he rent his clothes, now he was passing by upon the wall, and the people looked, and, behold, he had sackcloth within upon his flesh” (II Kings 6:30). Although he was wicked, Jehoram was later answered and the suffering of the Jews was alleviated.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הַכֹּל בִּקְרִיעָה וְלֹא הַכֹּל בִּנְפִילָה. מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן — בִּנְפִילָה, יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב — בִּקְרִיעָה. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּנְפִילָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּפּוֹל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם״. יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב בִּקְרִיעָה, דִּכְתִיב: ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם״.
And Rabbi Elazar further said: Not all are worthy to petition God by rending their garments, and not all are worthy of falling on their faces in times of trouble. Moses and Aaron were worthy of petitioning God by falling on their faces, whereas their students Joshua and Caleb prayed by only rending their garments. The Gemara elaborates: Moses and Aaron petitioned God by falling on their faces, as it is written: “Then Moses and Aaron fell on their faces” (Numbers 14:5). Joshua and Caleb prayed by rending their garments, as it is written in the next verse: “And Joshua, son of Nun, and Caleb, son of Jephunneh, who were of those who spied out the land, rent their garments” (Numbers 14:6).
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִי הֲוָה כְּתִיב ״יְהוֹשֻׁעַ״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב: ״וִיהוֹשֻׁעַ״, הָא וְהָא עָבֵיד.
Rabbi Zeira strongly objects to this interpretation, and some say it was Rabbi Shmuel bar Naḥmani who objected: Had the verse written only: Joshua and Caleb, the meaning would be as you said, that Moses and Aaron fell upon their faces whereas Joshua and Caleb only rent their garments. However, now that it is written: “And Joshua,” it is possible that the connecting word “and” indicates that Moses and Aaron merely fell upon their faces, while Joshua and Caleb did both this and that, i.e., they rent their clothing in addition to falling upon their faces.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הַכֹּל בְּקִימָה וְלֹא הַכֹּל בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה. מְלָכִים — בְּקִימָה, וְשָׂרִים — בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה. מְלָכִים בְּקִימָה, דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ
And Rabbi Elazar further said: Not all dignitaries will worship God in the messianic age by rising, and not all will do so by bowing. Rather, kings will serve God by rising, and ministers by bowing. The Gemara elaborates: Kings by rising, as it is written: “Thus says the Lord, the Redeemer of Israel, his Holy One,
